<h1>צרור החיים הדרך השמיני סימן ה'</h1>
<h2>דף ד.</h2>
למחר קורין את המגלה ואומרים שהחיינו כמו בלילה, כדעת ר"ת שאומר שעקר הקריאה ביום הוא. וכן משמע עיקר הפסוק (תהלים כ"ב) אלהי אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי, עושה עיקר הקריאה ביום. וכן נהגו. ואין אומרים הלל בפורים, דקריאת המגלה זו היא הללה. ומזכירין בתפלה על הנסים. וקורין בפרשת עמלק.
<h2>דף ה:</h2>
ואע"פ שאין איסור מלאכה בפורים אמרו שכל העושה בו מלאכה אינו רואה סימן ברכה באותה מלאכה. וימים אלו שהם י"ד וט"ו אסורים בהספד ובתענית לכל אדם בכל מקום בין לאותם של כרכים שעושין בחמשה עשר בין לבני עיירות שעושין בי"ד אם לא בתענית חלום שהותר אפילו בשבת. ושני ימים אלו האסורין בהספד ובתענית באדר הראשון ובאדר שני, דימי משתה ושמחה איקרו.
<h2>דף ז.</h2>
וחיוב לחלק לעניים בפורים אין פחות משתי מתנות לשני עניים, מתנה אחת לכל אחד. או מעות או מיני אוכלין. שנאמר (אסתר ט') ומתנות לאביונים. שתי מתנות לשני עניים. ואין מדקדקין במעות פורים, אלא כל הפושט ידו ליטול נותנין לו. ואין מוציאין מעות פורים אלא בשמחת פורים. ולא ישנו לצדקה אחרת. וחייב אדם לשלוח שתי מתנות של בשר או מיני אוכלין או משקין לחבירו. שנאמר (אסתר שם) ומשלוח מנות איש לרעהו, שתי מתנות (לכל) [לאדם] אחד. והחכמים היו עושין שמחות רבות ביום הפורים, עד שאמרו (מגילה ז', ב') חייב אדם לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ברוך מרדכי לארור המן. והוא שיר שהיו רגילין לומר ביום הפורים. והיו אומרים ברוכה אסתר ארורה ושתי, חרבונא זכור לטוב. וסעודת פורים צריך לאכלה ביום, שנא' ימי משתה ושמחה (אסתר י"ב).
<h2>דף יג:</h2>
ומדרשו, לכן אנשי לבב שמעו לי. חלילה לאל מרשע ושדי מעול, כי פועל אדם ישלם לו וכאורח איש ימציאנו, אך אמנם אל לא ירשיע ושדי לא יעות משפט (איוב ל"ד). מצינו לפסוקים שיכנו לאנשים לכמה מדות, כמו אנשי חסד (ישעיה נ"ז) אנשי אמת (שמות י"ח) אנשי לבב (איוב שם) אנשי מדות (במדבר י"ג). והוא לענין גדול, כי יכנה הכתוב למדה שאותן האנשים נוטין יותר. ועתה בזה הפסוק כנה לאנשי לבב בהיות המחשבה בלבב. ולב האדם מהרהר בהיות הב"ה עושה דין בבני אדם. כי לפעמים יהיה צדיק ורע לו רשע וטוב לו, ובני אדם מהרהרין ואומרין, מה זה, כמעט שאין השגחה בעולם. ועל זה הזהיר, חלילה לאל מרשע ושדי מעול. כנה השם באל. ואמר עוד, ושדי מעול. ור"ל כי הנקרא אל במדת הרחמים, חלילה לאל מרשע. וזה שאמר (תהלים כ"ב) אלי אלי למה עזבתני. ושדי שנכלל ברחמים — מעול. וכשתראה צדיק ורע לו, פעל אדם ישלם לו. וכבשי קב"ה מי יודע אותם. וכאורח איש ימציאנו, והב"ה מודד לאדם במדה שהוא מדד, ויתרו לא הכיר להב"ה אלא בענין זה. שנאמר (שמות י"ח) עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים כי בדבר אשר זדו עליהם. ואמרו על יתרו שלא הניח ע"ז שלא עבדה, והגיע לתכליתה, ועתה כשראה שהב"ה מודד לאדם במדה שמדד אמר, עתה ידעתי כי גדול ה'. ויש לך להבין מה ענין גדול זה שכל כך בא יתרו והודה להב"ה. אלא הענין שהרי השרים אשר הם למעלה, כשאדם עושה להם שום עבודה יש יכולת בידם לשלם להם בענין אחר כמו שיתנו לו עושר או בהפך למי שכופר בהם שימיתוהו, אבל באותה העבודה שהם עובדים להם אין יכולת בידם לשלם להם אלא באים בצדדין אחרים, אבל הב"ה באותה עבודה ממש שאדם עובדו באותו ענין משלם גמולו. כמו גבי פרעה שגזר כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו (שמות א'), והם הוטבעו בים. וזה הענין טעו בו צדוק וביתוס שאמר להם רבם אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב ע"מ שלא לקבל שכר, והם היו סבורין שאמר להם שיעבדו להב"ה ולא ימתינו לשכר והוא לא אמר להם אלא שלא יהו סבורין לעבוד(ה) להב"ה כשאר העובדים למלאכים ולשרים כי עבודתם ע"מ לקבל פרס מלשון פרוסה כלומר שלא יתנו להם שכר באותה מדה, אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב על מנת שלא לקבל פרס אלא באותה מדה שתעבדו [באותה] יתן לכם שכרכם, כי הב"ה יש בו כח לשלם לאדם שכר שלם ולא פרס. כן נראה.
ותא חזי בענין פורים א"ר לוי, אוי להם לרשעים שהם מתעמקים בעצות רעות על ישראל. כל אחד אומר, עצתי יפה מעצתך. עשו היה אומר, שוטה היה קין שהרג הבל אחיו בחיי אביו, ולא היה יודע שאביו פרה ורבה. אני איני עושה כן, אלא (ברא' כ"ג) יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי. פרעה אמ', שוטה היה עשו שאמר יקרבו ימי אבל אבי, ולא היה יודע שאחיו פרה ורבה. אני איני עושה כן, אלא דאינון דקיקין תחות כורסי (אבתהון) [אמתהון] אנא (מנחק) [מחנק] להון. כדכתיב (שמות א') וראיתם על האבנים וגו'. המן אמר, שוטה היה פרעה שלא היה יודע שהבנות נושאות לאנשים ופרות ורבות. אני איני עושה כן אלא (אסתר ג') להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד. והמן הרשע היה מזרע עמלק ובא לנקום נקם מה שעשו ישראל לזקנו. דכתיב (שמות י"ז) ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב, והוא מלשון (ישעיה י"ד) חולש על גוים שהוא גורל. והענין כי היו באים עם עמלק משאר אומות ולא [היה] רצון יהושע להחרים רק לעמלק והיה חולש ומטיל גורלות. ועל זה בא המן והפיל פור הוא הגורל. ומה שאמר שמואל לאגג (ש"א ט"ו) כאשר שכלה נשים חרבך, כן דבר עליהם המן דאמר (אסתר ג') ישנו עם אחד וגו'. אמר רבא, האי מאי דידע לאשתעוי לישנא בישא כהמן לישתעי, ואם לאו לא לישתעי. א"ל לאחשורוש, תא איגרי בהו, א"ל מתירא אני, שכל המתגרה בהם אלהיהם עושה בהן דין. א"ל ישנו, כלומר ישנו מן המצות. א"ל דילמא אית בהו רבנן ובעו רחמים עלייהו. א"ל עם אחד. ושמא תאמר קרחה אני עושה במלכותך (בעל כורחך) — מפוזרים בין העמים. ודילמא תימא איכא הנאה מינייהו — מפורד כפרדה זו שאינה עושה פירות. דילמא תימא איכא מינייהו מדינתא חדא, בין העמים. ושמא תאמר חוץ למלכותך ואי אתה יכול להם — בכל מדינות מלכותך. ודתיהם שונות מכל עם, לא אכלי בהדן ולא שתי בהדן ולא מנסבי מינן ולא מנסבי לן מינייהו. ולמלך אין שוה להניחם, דאכלי ושתו ורוו ונפקי ויתבי בשוקא ומבזו למלכא. אם על המלך טוב יכתב לאבדם ועשרת אלפים ככר כסף אשקול על ידי וגו'. והב"ה הקדים רפואה למכה והקדים שקליהם. והקדים עוד רפואה למכה ששלח אגרות להיות כל איש שורר בביתו. ואמרו, קרחה בביתיה פרדשכא ליהוי. וכששלח האגרות האחרונות להרוג ולהשמיד ולאבד את כל היהודים, לא האמינוהו. עד שכתוב (אסתר ו') בלילה ההוא נדדה שנת המלך, ואמרו (מגילה ט"ו, ב') שנת מלכו של עולם, שנאמר (תהלים מ"ד) עורה למה תישן ה'. ויש לשאול בכאן, כי אע"פ שיכנה הנביא עינים וידים ולב אצל הב"ה והוא כדי שתשמע האזן מה שהיא יכולה לשמוע ולהבין, מ"מ בזה הפסוק יש תמיהה, הואיל וכוונת המשורר לומר שלא היה משגיח בעולם, היה לו לומר בלשון אחר ולא לכנות שינה אצל הב"ה. אכן כוונת המשורר ברורה ודבר על אמתת הענין, והוא שכבר ידוע כי הב"ה יושב בכסא דין כשישראל אין עושין רצונו. ובעת ישובו אליו יושב בכסא רחמים. וידעת כי השינה באה עיקרה ממדת הדין עד שאמרו שהיא [מ]ששים למיתה (ברכות נ"ז, ב') וחז"ל היו משבחין למי שלא היה ישן, כמו שאמרו גבי דוד שהיה ישן כמו הסוס (סוכה כ"ו, ב'). וכמו לרב יוסף עצל עד מתי תשכב (שם). ועל זה הנודר שלא ישן ג' ימים מלקין אותו וישן לאלתר. כי אי איפשר בעולם הזה בלא דין. ומה שנדר [דוד] ע"ה, אם אבא באהל ביתי וגו' אם אתן שנת לעיני [עד אמצא מקום], לא היה רוצה לומר שלא ישן עד שיגמור וימצא חפצו, כי לבטלה יהיה נדרו, אלא ר"ל דרך תנאי, כלומר, אם אבא באהל ביתי אז אני נודר אם אתן שנת לעיני עד אמצא מקום, הא אם לא יבא באהל ביתו יכול לישן במקום אחר. כן שמעתי למורי הר"פ ז"ל. נמצא מכל מקום כי שורש השינה הוא דין, ועל זה היה אומר, למה תישן ה', כלומר למה אתה מתלבש בדין, הקיצה ותתלבש ברחמים, ועל זה אמרו ז"ל, נדדה שינת מלכו של עולם, פי' שישב על כסא רחמים והניח כסא הדין. ואמרו שם בפשט, נדדה שינת המלך אחשורוש וצוה לעשות כל הכבוד שיעשה המן בעצמו למרדכי עד שתלו אותו. ואמרו במדרש על האי קרא (תה' ס"ו) אמרו לאלהים מה נורא מעשיך ברוב עוזך יכחשו לך אויבך (שיר רבה כ'). ר' יוחנן ור' אלעזר בנו של ר' יוסי הגלילי, אמרו לפעלא טבא מאי דחילין אינון עובדך, הצלובין צולבין את צולביהן. הנהרגין הורגין את הורגיהן המשתקעין שוקעין לשוקעיהן. המן חשב לתלות את מרדכי והכין העץ ונצלב עליו. ברב עוזך יכחשו לך אויביך פי' הם מכחישין עצמן, כמו פרעה שאמר, ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים (שמות ט'), הנה בכל מקום במדה שאדם מודד מודדין אותו. והפך הב"ה האגרות שיעמדו על נפשם. וכל מה שאחשורוש היה נותן רשות לישראל לעמוד על נפשם הוא כנגד העמלקים, כי כל המלחמה לא היתה אלא עם העמלקים שהיו שם, אבל מעם אחשורוש חלילה שיצוה הוא לעמוד כנגדם. וכוונת המן הרשע לא נתקיימה. גם העיר שושן נבוכה כשהיה מרדכי בצרה, וענין זה, כי מרדכי היה יושב בשער המלך, והיה דיין, והיה יודע ע' לשונות, וכשמרדכי יושב בשקו ובתעניתו ולא יצא לשער המלך, כל העיר נבוכה, מאין מבין לשמוע לשונם, כי משבעים לשון היו שם, והב"ה הפך אבלם לששון. וחייב אדם לעשות שמחה וי"ט ולתת לעניים מתנות. וכמה, אמרו חייב אדם לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי והוא שיר שהיו אומרים ארור המן ברוך מרדכי ארורה ושתי ברוכה אסתר חרבונא זכור לטוב. והענין שהזהירו בשתיה, הוא מפני כי כל הנס מתחלה ועד סוף היה במשתה היין. מתחלה ענין ושתי במשתה היין עד שהמליכו את אסתר. וענין המן — במשתה היין מתחלה ועד סוף. וכמו שמצינו בחנוכה שהנס היה על ידי השמן ומדליקין נרות, ג"כ בפורים שהיה הנס על ידי היין חייבין לבסומי ולעשות שמחה שיצאו מאפלה לאורה. שנאמר, ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר (אסתר ח').
